"אני קופא מקור, תבוא כבר.."
זוהי ההודעה הראשונה ששלחתי ליעקב ברגעים הראשונים בשטוקהולם. חיכיתי לו במקום המפגש הייעודי שלנו בתחנת הטי סנטרלן (T-Centralen). השעה שקבענו הייתה 23:00, והוא כהרגלו מאחר. בעודי ממתין לבואו, מקלל את עצמי (על טיפשותי) איך התלבשתי בצורה כה מרושלת שלא מתאימה למזג האוויר המקפיא בייחוד לאחר שאריות השלג שבא במפתיע ושהותיר את הגבירה שטוקהולם מאותרת בגלימה לבנה. הגעתי לשטוקהולם יומיים אחרי רדת השלג ובואו נגיד שהנעליים ביורו שקניתי בעצירת הביניים פריימק פרנקפורט לא בדיוק היטיבו על המדרכות הקפואות. גם בגופייה וסוודר עבה לא עזר בלעצור את הקור.
לא הצגתי את עצמי. שמי בן סיילס ואני חובב אירוויזיון מהסוג הרגיל. התמודדתי ל"מועצת" מועדון חובבי האירוויזיון OGAE ISRAEL אי אז, באוגוסט 2015, בזמני הפנוי אני מנהל יחד עם חבריי את קבוצת הפייסבוק של המלודיפסטיבלן: Melodifestivalen – קבוצת החובבים הישראליים. מייל:bensailese@gmail.com
בטרם אספר את המשכו של יומן המסע שלי לשטוקהולם אני אשמח לדבר על הרומן הלא ברור שלי עם שבדיה וכמובן גולת הכותרת: Melodifestivalen 2017
זה לא סוד שאני מעדיף לצפות בקדם השבדי מכל קדם אחר, תוך הרגל של שנים. כמו כל שנה החברים ואני בכל שבוע נפגשים בביתו של אחד מאיתנו, צופים בהנאה בפתיח המטריף הנושא את הלוגו בצורת כתר הבולט בצבעים של תכלת, וורוד-סגול, וכתום, בואה של יונה מרחפת ומתענגים באוכל שבדי שהכנו מבעוד מועד וממתקים מאיקאה.
זה גם לא סוד שחבריי הטובים ביותר הם (כהגדרתם) "משובדים". אבל שנים לא ייחסתי את עצמי כחלק מקהילת המשובדים. אולי אני לא מרגיש משובד. להפך אני מרגיש שיחסיי עם שבדיה הם יחסיי אהבה שנאה. וזה לא שאני באמת שונא אותה. אבל האם אני פשוט כועס עליה? האמנם עצבני? מוזר לא?
אז ההסבר שתמיד אמרתי לעצמי שאני פשוט כועס על שבדיה בגלל שחברים שלי מתים עליה.. מזה מתים?.. מתים חיים ועפים עליה יחדיו!
- למה שבדיה כזאת מוצלחת?
- למה כולם אוהבים את שבדיה?
- למה שבדיה מלכת הכיתה של האירוויזיון ולדוגמה גרמניה לא?
- למה חבריי הקרובים ביותר הם בעצמם משובדים?
- ולמה אני אפילו לא נופל משבדיה כמו שחבריי עפים עליה?
אז בסופו של דבר זה לא שאני שונא אותה או עצבני עליה אני פשוט מקנא בה.. מקנא בשלמות שלה.
יש לי חבר, גבר פטריארכלי בן 30 שבשבילו שבדיה היא מדינה אנטישמית ויש לו לדבריו רעיון שצריך לשרוף את כל האיקאות כולם יחד כנקמה.
ישנו גם את הבוס שלי, סער, בן 40 מהזן של ההומוסקסואלים ששונאים אירוויזיון שטוען ששבדיה היא מדינה מתוקנת עם אוכל מבחיל.
ושלא לדבר על אחותי היקרה שיודעת מזה H&M יותר על שיודעת על שבדיה.
- כן אני מסכים שהשבדים יכולים על האירוויזיון במידה וירצו.
- אני מסכים שהשבדים תרמו לאירוויזיונים כמה פטנטים מבית היוצר שלהם.
- אין ספק, הקדם השבדי טוב בהרבה מכל קדם אירופאי. הוא זה שמטריף לעונת המלפפונים, כמו מעין אירוויזיון שני.
וכל הסוגיות האלו שגרמו לי להיות שנים בקונפליקט פנימי. גרמו לי לחשוב האם אני משובד מוכחש? וקנאי.
תמיד חלמתי לטוס למלודיפסטיבלן אך תמיד מצאתי סיבה לדחות את הנסיעה. אמנם יצא לי לטייל בשבדיה, אפילו פעמיים, ב גוטנבורג, לונד, ומאלמה (אירוויזיון 2013) ושנה אחר כך שחזרתי למאלמה (אירוויזיון 2014 בקופנהגן) אך בניגוד לביקוריי הקודמים הייתה זאת הפעם הראשונה שקפצתי לביקור בשטוקהולם.
השנה הבנתי קצת יותר על הקשר שלי עם שבדיה. שטמנה בחובה סיבה מוצדקת לנסוע בשלישית למדינה הנורדית, ארץ השלאגרים, ואווזי הבר נושאי נילס.
באמצע מאי 2016, נסע חברי יעקב לאירוויזיון בשטוקהולם. שם בין אירוע אחד למשנהו, פגש צעיר סורי, מבקש מקלט טרי, לוגל שמו. הנושא על צווארו (לא תאמינו) מגן דוד, גופו כולו עטוף בדגל כחול לבן ומפגין אהבה לישראל. לימים הפגישה הזו בניהם הפכה לרומן של חצי שנה במהלכה עבר יעקב להתגורר בשטוקהולם.
באותה העת עבדתי כמדריך טיולים באיי יוון וקפריסין, בין לבין הייתי מתרפק בשיחת וידאו עם יעקב, למדתי להכיר גם את בן זוגו לוגל. הדינמיקה בינו לביני הייתה מרתקת. למדתי מלוגל את סיפור חייו, על שאיפותיו, על חלומו לבקר בישראל, בקשתי להיות יחד אתם בשבדיה, לשתות מאטה חם. קבלתי הזמנה רשמית לביתו ואז ליבי דיבר מעצמו..
.. ! Melodifestivalen 2017 Here I come
תחילת מרץ 2017 ואיזה כיף אני בשדה התעופה ארלנדה בשטוקהולם (Stockholm Arlanda Airport). בעוד שעתיים וחצי ייעודה לי מסיבה במועדון במרכז שטוקהולם שיעקב ולוגל אירגנו לכבודי.
לוגל גר בדירה קטנה במערב הבירה בשכונת אלבי (Alby) רוויית המהגרים הנושאת גם את שם תחנת המטרו המקומית. הדרך הרגלית מהתחנה לביתו לא ארוכה, במספר דקות שבמהלכן הייתי מהופנט מהמדרכות שקפאו ומאסופות השלג בצידי הדרך. יעקב עזר לי עם המטען הכבד והמשכנו ללכת בין השבילים העוברים בצידי בתי השיכון הקוביסתיים המאופיינים כיאה לסגנון השבדי המאופק במינימליזם עיצובי. רוב חלונות הבתים בשבדיה תמיד שקופים וזאת כדי לנצל כמה שיותר אור במיוחד בתקופות האפלה האקלימיים שפוקדים את המדינה כמה חודשים בשנה. שטוקהולם עד 4 חודשים בשנה שרוייה באפלה לרוב תמידית. מדי פעם פוסעת שמש שנעלמת לאחר כמה רגעים. האמנם שקיעות זהובות ישנן לרוב. באזורים אחרים בשבדיה, צפוניים יותר תקופות האפלה בתדירות גבוהה יותר ונמשכות למעלה מ 4 חודשים בשנה בניגוד לשטוקהולם שאותה חסד האל במינימליזם אפלולי.
לוגל קיבל אותי בצורה חמה, מרגשת, אפילו מופתית. פה נשיקה, שם חיבוק, שם זורק משפט בעברית עם מבטא ערבי בניב לא מוכר, התלבשתי בחיפזון ויצאנו לדרך שוב לכיוון תחנת המטרו אלבי (Alby) .
יעדנו היה ל Södermalm שכונה הממוקמת במרכז שטוקהולם. הנחשבת לאזור התוסס של שטוקהולם, מאין הסוהו של העיר. עשירה במועדונים ברים ומסעדות. במדרחובים מלאים בחנויות, בתי קפה, ומסעדות. מתוך כל אלה, לוגל דאג שניכנס לרשימות של CLUB LAVEAU מועדון שבחזקת בעלות משותפת של מסעדת Marie Laveau הסמוכה www.marielaveau.se
יעקב ערך לי הכרות עם חבריו השבדים והסוריים שבדים. הראשונה הייתה שושנה יהודיה המתגוררת בשטוקהולם לימים אף גרה בארץ. בחורה חייכנית ומצחיקה בטירוף. לשנייה קוראים בשם חיבה "פופו" גם אנוכי קורא לה כך מכיוון שעד היום אני לא יודע את שמה המלא. פופו היא סורית אחרת. אחת שלא ידעה ממלחמת האזרחים שפקדה את ארצה מכיוון ששנתיים לפני שפרצה עברה לדובאי ושם חייה חיי פאר מערביים. רק לאחרונה עברה לשבדיה כדי להיות בקשר עם ביתה הקטנה שנמצאת בחזקת הגרוש שלה. פופו היא בחורה שאינפוזית החיים המודרניים הזריקה לה לווריד מנת יתר של מערביות ומהבעת הגוף שלה והנוכחות, שלי נדמה שהיא יותר בורגנית רוסייה מאשר סורית. לשלישית קוראים מירל מהדור שברח בזמן המלחמה ומצאה מקלט בשבדיה. לסבית במגדרה מאוד פיה באופייה, מכונסת ועדינה. עם מירל בקושי יצא לי לדבר במהלך הטיול אך התרשמתי ממנה הכי הרבה. פחות במסיבה ויותר בביתה של חברה אחרת של יעקב, איבו שבמקרה היא גם אחותה של פופו. פופו מרבה לישון אצלה מכיוון שהיא לא אוהבת לישון לבד בדירתה הקטנה בפאתי העיר. שם גם הכרתי את רמי ובן זוגו סורים שבדים גם כן שהיו עסוקים בעצמם ופחות הרבנו לדבר הרבה מלבד שלום ושיחות אודות המלודי והתחפושת של סיה שלבשתי אז. באותו סלון בייתי פופו איפרה את יעקב. לוגל שוחח עם רמי בערבית ואילו אני אני לא ידעתי למצוא את עצמי בהמולת הערבית שחגגה מסביבי. רק הסתכלתי על מירל המכונסת בחיבוק בובת הפרווה שעטפה, ופשוט בואה בדמיונה. הייתי חייב לשבור את הקרח ולדבר איתה מילה או שתיים ולבקש את רשותה לצלם אותה.
דיי הרשיתי לעצמי לכתוב על האנשים החדשים שהכרתי ויצא שדילגתי על ההמסיבה ב CLUB LAVEAU שהייתה מהממת. חזרנו בשעת בוקר מוקדמת מאוד לביתו של לוגל.
בוקר של שלאגרים פסח בשנתי כאשר לוגל השכים במיוחד להכין את ארוחת הבוקר שלמעשה נערכה ב13:00 בצהריים. הוא ידע איך להעיר אותי. מוזיקת מלודי מובחרת. וכשתורה של ויקטוריה Wiktoria Johansson)) להשמיע את קולה הווליום עלה בהדרגה. זוהי הייתה ההשכמה המושלמת ביותר לאותו בוקר מכונן שבסיומו הערב הנחשף של הגמר הגדול של המלודיפסטיבלן.
ארוחה טובה, מקלחת מרעננת, ויאלה לעוד טיול בעיר המטרפת הזאת. מחצית היום הזה הוקדש לגאמלה סטאן (Gamla Stan) ייסודותיה ומקורותיה של שטוקהולם טמונים ברובע הזה שהוא למעשה אי. פרוש השם "גמלה סטאן" הוא: העיר העתיקה.
זהו רובע/אי שחוצץ בין שטוקולם המודרנית ואזור T-Centralen המודרני בצפונו שמזכיר באופיו את לונדון בבינייניו המודרניים. ובין הסדרמאלם (Södermalm) בדרומו. הגראנלונד (Gröna Lund) והסקנן (Skansonn) במזרחו ומערב שטוקהולם ורבעיה השונים. אפשר לומר שמרכז שטוקהולם מהרבה בחינות מוביל לאי הזה. באותו אי נמצאים ארמון המלוכה, מבני ממשל עתיקים שעדיין משמשים כייעודן המקורי, שגרירויות בודדות ורחובות רבים צרים של חנויות ומסעדות. הארכיטקטורה המקומית היא הבולטת כאן. הגמלה סטן – עיר עתיקה וויזואלית כמו אירופה שמקובצת לקילומטר מרובע, מורשת העיצוב הויקינגי הותירה בה את חותמה של ימי הרנסנס ובנגיעות גוטיות וברוק.
יש לציין שהיה זה חג פורים. לא רק שזו הפעם הראשונה שהזדמן לי להיות בחו"ל בעת הזו של החג. זו גם הפעם הראשונה שבגלל "החו"ל" הזה כמעט פספסתי את מסורת התחפושת השנתית. שמאז שאני זוכר את עצמי מעולם ולא התפספסה. כילד חולוני מן המניין פורים זה חג שזורם בעורקי כמו ייתר בני עירי. וזאת מבלי להזכיר את העדלאידע שתדמיתית מקושרת לעירי.
מבעוד מועד יעקב ואנוכי ידענו בטרם נסיעתנו שויהי מה. אנחנו הולכים להתחפש בשטוקהולם ולא רק ברחובותיה של העיר. התחפושת תוכננה לערב המלודי. כן כך תכננו וכך גם היה.
ובטרם המלודי, בדירתה הצפופה של איבו קבע יעקב עם פופו שתבוא מאבטלתה לאפר את פניו כדי שיראה כאישה הכי כוסית וסקסית בעיר. פופו עם תיק האיפור הכבד והעשיר שלה דאגה להלבישו במבחר מלתחותיה העשירות לא פחות. איפור, פאה, שמלה וגרביונים עשו את העבודה. במהרה לוגל וחבריו הגיעו והפעם תורו היה להתלבש כחרדית ממאה שערים. אני לאומת זאת הכנתי הכל מראש. גם לא הייתי צריך להתכונן או להתגנדר. פאה של סיה שהסתירה את פני, גרביונים, וחצאית טוטו שחורה. וכך יצאנו בשעת ערב מוקדמת ופנינו לאצטדיון רוסונדה (Friends Arena) לנשום בפעם הראשונה בחיי אבק נצנצים ספוג אווירת מלודי.
היה קר… קר מאוד… אבל הפוזה חיממה יותר.
כבר בבואנו לתחנת הטי סנטרלן (T-Centralen). נחשפנו לכמות העצומה של קהל שבדי מתפלש אליה ולא מותיר מקום בקרונות. ובהגיענו ליעדנו הסופי בתחנת סולנה (Solna station) הסמוכה לאצטדיון רוסונדה (Friends Arena) מצאנו עצמנו שוב צפופים והיה זה שער היציאה מהתחנה בו כל אחד נאבק להימלט מהדוחק האנושי. התחנה עצמה הייתה במרחק הליכה של 10 דקות מהארנה. מה שחצץ בין התחנה לארנה היה קניון סקנדינביה (Mall of Scandinavia) כפי שמו כך גם הוא כקניון הגדול בסקנדינביה ומהגדולים באירופה. לא עיקלתי שאני הולך בין כתלי הקניון. היה זה נראה לי אסופת בנייני משרדים מודרניים. וכשיעקב אמר לי שזהו רק חלק מן הקניון רק אז עמדתי את גודלו העצום. המשכנו ללכת ואז צצה לי הערה. השבדים כשלעצמם הם עם רציני והמתון ברוב השנה. גם דור הY וה Z מרגע שהם מתחתנים ומביאים ילדים לעולם, שוכחים מפולחן הנעורים התוססים ומחליפים את חייהם הישנים בחיים מתונים ויותר ורציניים, כזה הוא העם השבדי. אבל פעם בשנה המדינה מרשה לעצמה להתהפך על שגרתה ולשנות לאווירת גלם. העם מתחיל להתחפש בצורה כזו מוחצנת: צעיף גלאם עשוי נוצות ובצבע וורוד, ועניבה וורודה וכובע נצנצים מאיר. שאלתי אחד מהם שבדי מבוגר האם רק בשביל המלודי הם נוהגים להתלבש כך. תשובתו הייתה חיובית, הוא הוסיף שזו מסורת. ובעוד אני שואל אותו. הוא עצמו שעל לגבי התחפושת שלי. השבתי לו שגם זו מסורת של העם שלי. באיזה קטע אירוני שנינו חגגנו וקיימנו את מסורתנו המשותפת אך הכל כך שונה זו מזו. ונהפוכו….. אין ספק שחג המלודי שלהם זו שלוחה צנועה לחג הפורים שלנו.
ולגבי המופע..
אין עוררין שה SVT הטלוויזיה השבדית. מתוקתקת היטב, מעבר לכישרון הרב של שידור טלוויזיה במוצר מוגמר ומושלם. גם לצופה עצמו במתם, בכל עגפי הארנה היו פזורים סדרנים שתפקידם לעזור בכל הכוונה של הקהל. חנויות מרצנדייז ומזכרות ועפילו עמדות תרומות לעמותות.
מיקומנו היה בשורה הראשונה של היציע ההאמצעי, מצד ימין ושהבמה ממולנו. המחזה היה מרהיב. הקהל שמניף את סמארטפונו המואר ויוצר מעטפת של חלל. צמרמורות אחזה בי בתחילת המופע והחזירה אותי במאי הרגשת "דה-זא-וו" לאותה הרגשה שחוויתי מאירוויזיון הראשון היי שם בדיסלדורף. זה נכון שפערי השוני בין האירויזיון למלודי שונים במקצת מידתם. אבל הכניסה לאולם באצטדיון רוסונדה העניקה לי חוויה בראשיתית אך כזו שמוכרת.
ה SVT מבחינה מקצועית של הפקת טלוויזיה היה מותאם להפליא. ניידות השידור והאולפן השקוף, רחבת האולם שהייתה מאובזרת בציוד הצילום הטוב בעולם. לא בגלל שנסעתי לשם התרשמתי מאיכותו של המלודי של 2017 על פני המלודי של השנים האחרונות. האמנם המלודי השנה היה דליל ממעורבותם של אומני עבר בבידורו של המלודי פרט להשתתפותם. הפייבוריטית שלי השנה הייתה כמובן ויקטוריה (Wiktoria Johansson) שהופעתה ושירה אותירה בי רושם רב עוד בטרם צפיתי לראשונה במלואו של השיר אלה בחצי דקה של הדוגמיות באתר המלודי.
המופע אחל בפתיח בלוז בשירתם של המנחים שכלל נגנים ורקדנים. די פתיחה משעממת בהשוואה למופעי עבר. המשיר בהצגתם של השירים והמבצעים. כמה פאנצ'ים לקהל והנה רגע הצגת המבצעים. כל שנה אני צופה בתשוקה במלודי ומקנא בקהל למשמע קול שאגתם למתמודד האהוב ובהתאם לזאת מחשבים את השאגות לפי פופולריות וכבר ברור מי הולך לטפס גבוהה. היה לי לעונג לקחת חלק עם הקהל ולתרום בשאגתי לויקטוריה המהממת. האמנם היא לא זכתה. וכפייבוריטית מנובאת מקום שישי לא בדיוק הגיע לה. אין אבל.. לדעתי רובין לא היה צריך לזכות . ואילו לא ויקטוריה אז ננו בוודאי ראוי לתואר. הרגיש לי קצת חבל שהשבדים שוב נכנסים למערבולת של הגימיק התורן בדמות מפלצת הליכונים ואסופת רקדנים לתפארת. הכוראוגרפיה ללא מילים מהממת אך גימיק שלעצמו לעולם נשארת.
ולגבי תוכנו של הגמר הייתי מסכם כחביב. היו קטעים מבדרים היו מעט שמובנים היו כאלו שלא. אילולא יעקב ולוגל לא הייתי מבין שהמערכון של זוכה אירוויזיון 2009 אלכסנדר ריבאק (Alexander Rybak) והמנחה קרלה הנרי (Clara Henry) הנושא את השם "SMAK" מבוסס על סדרה טלוויזיונית נורווגית בשם "SKAM" שמפיו של לוגל נאמר שכל שבדיה צופה בה.
התוצאה קצת אכזבה. רציתי שווקטוריה תזכה. אבל מי שואל את דעתי. חזרנו עייפים לאפטר פארטי במועדון הסיקרט גארדן (secret garden) שבגאמלה סטאן (Gamla Stan).
לסיכום רק במלודי ניתן למצוא רקדנים חתיכים לצד רקדניות מלאות ובוגרות. הומואים ולסביות יש בשפע. ועל הטראנס בכלל. כמובן הומור עצמי נטול פשרות. (חוץ ממיעוטים ומהגרים). מחוות של שלום לצד מחוות של טרגדיה. (פה כבר מותר) וזמרים/ות ללא פחד במה, תוצאה, או השפלה. (מאיה בוסקילה). כל אלו תפורים לחליפה כיאה למידותי, במקרה הזה חליפה בסגנון סיה.
בתום ארבעת הימים בשטוקהולם
התובנות הגיעו אט אט, וביומי האחרון בשטוקהולם הייתי מעט מדוכא. האמנם כל יעד שסימנתי במפת העיר נכבש בהצלחה. יום אחר יום היה בטיול היה בשבילי יופי מרפא לעין דואבת. אך בכל המולת האופוריה שהטיול הזה הכניס בי. קרה שהטלפון שלי נאבד במטרו. לאבד טלפון זה מתסכל. לאבד טלפון בחו"ל עוד יותר. והרגשתי תחושת אבדון מסויימת המלווה בתלות. יעקב ניסה בכל יכולתו בכדי לעודד אותי ועשה לי טיול מקיף בשטוקהולם הכולל את הגראנלונד (Gröna Lund) (והסקנן Skansonn) שייט מרהיב בשקיעות עוצרות נשימה. אחרכך טיילנו במוזיאון אבבא המהמם. וכן גם באזורים הפחות מוכרים בשטוקהולם. כמו האגם הקפוא באזור פיטייה (Fittja). אני זוכר שלאחר שבכיתי לו באחת הנסיעות. הנחתי את ראשי על כתפו כדרכה של נחמה. ואמרתי לו "איזה כיף שאתה חבר שלי, החבר הכי טוב בעולם" בעיני בתובנה של כמה שבועות אחרי. אני מסתכל על זה כרגע מכונן הכי יפה ומרגש בטיול. ובאותו הזמן הייתה זאת התרפקות שהייתי זקוק לה כדי לצאת מן המשבר..
הגענו לביתו של לוגל לאסוף את המזוודה איתה נסענו למועדון Patricia club בסדרמאלם, http://www.patricia.st היה זה ה12 במרץ יום ראשון. בפתחו של כל שבוע בפטריסיה יש ליין גייז של מוזיקת שלאגרים. המוני מעריצי מלודי מכל העולם נהרו ליאכטה המפוארת למסיבת מלודי'ס מטורפת. קריאת השקמה לבן סיילס (אנוכי) לצאת מן המוד העצמי העיקש של המסכנות שלו. ולהתחיל להתפרע. הכרתי חברים, רקדתי שרתי התפתטי (הפכתי יותר ויותר פתטי). ואפילו התעלסתי בנשיקות לוהטות עם סטרייט מסריח מאלכוהול. וואלה היה לי אחלה חותם שמסכם גם את הצד הפרוע שלי בטיול.
ביום שני, ב 05:00 בבוקר נפתח המטרו. בשארית כוחנו נסענו לטי סנטרלן (T-Centralen) לתפוס את האוטובוס המהיר לשדה התעופה.
2017 Israel Calling
טוב אם יצאתי פתטי מכל מה שכתבתי עד כה, כאן זה הגבול… כמה שבועות אחר כך במסגרת התנדבותי כצלם באירועי הIsrael Calling פגשתי לראשונה את זוכה המלודי רובין (Robin Bengtsson) בשטיח האדום של אירוע הפתיחה. היה זה שלום והיי, שאלה קצרה ולא מחייבת ובקשת סלפי מזדמנת. לא רציתי להטריד אותו בעוד ישנן 80 קוקיצות מאחורי מחכות לתורן להטרידו באופן דומה או יותר. גם במסיבת עיתונאים שנערכה למחרת הייתי עסוק מדי. אבל דאגתי להבליט את נוכחותי בפניו, היה לי צורך עז לספר לו על מעשיותי בשטוקהולם והמלודי וליצור לי סגירת מעגל שעד עכשיו לא הגעתי לתובנות מדוע רציתי זאת. זכרתי את אותה הרגשה נוראה משטוקהולם על נצחונו של רובין. והנה אני נגלה אליו והוא אליי, ואני דיי מחבב אותו ואף מדקלם בעל פה את שירו, מסתבר שהזמן עשה יפה את שלו.
שלוש שעות לפני תחילתו של המופע הגעתי למועדון התיאטרון להכנות אחרונות לבדיקת מיקומי מצלמה, תאורה, וזום. על הדרך באו הזמרים בזה אחר זה לבדיקת בלאנס. שם היה לי כבר מספיק זמן לדסקס איתו. רובין הוא איש מקסים, נעים הליכות, וצנוע אם זאת גם מאופק ומכונס. שוב הקונפליקט בראשי התערער. מה אני רוצה ממנו שאני אוכל לו את המוח? אך הוא דיי גילה התעניינות. הדפסתי לו כמזכרת ממצלמת הפלארויד החדשה שלי תמונת סלפי משותפת שלנו יחד עם הזמר הנורווגי והרכב הליטאים. והוא אפילו שמח. איזה יופי סגרתי מעגל .
בחזרה לשטוקהולם ומילות סיכום.
קוראים לי בן סיילס ואני משובד גאה. האמנם לפרקים אבל משובד גאה. לקח לי זמן להודות בזה. אני חושב שהגיע העת….
אני נזכר שישבתי על שכבת קרח באגם קפוא במערב שטוקהולם. ממתין ליעקב שיכוון את המצלמה לכל שוט ופוזה. צרחתי לו "אני קופא מקור צלם כבר" זה היה קור ברגע מושלם. כרגיל רק התלוננתי אבל נהניתי מכל רגע.
המדריך לאירוויזיון 
נהניתי לקרוא 🙂
אהבתיLiked by 1 person